מי אנחנו בעולם?

הודו, המרוויחה הגדולה מהעימות האמריקאי-סיני, תחת הנהגתו של נרנדרה מודי, ממחישה כיצד אפשר להוביל צמיחה אדירה לצד שמירה על עצמאות מדינית והובלה אזורית. נקודות הדמיון עם ישראל מעגנות את האינטרסים המשותפים שלהם: להודו מיעוט מוסלמי גדול, שכנה מוסלמית קיצונית וכושלת שכבר חצתה את הסף הגרעיני, אתגרים אדירים בתחום הגנת המולדת.

גם שליטי סעודיה ואיחוד האמירויות, מוחמד בן סלמאן ומוחמד בן זאיד, מבינים את חשיבות הקדמה והחדשנות המדעית, ומחפשים שותפים שיובילו איתם את קפיצת הדרך הכלכלית והטכנולוגית של המאה ה-21. מצרים וירדן, חרף האתגרים הכלכליים שלהן, מגלות הכרה בחשיבות שיתוף הפעולה האזורי ובשלום עליו חתמו עם ישראל. מתיחת ברית שכזו מהודו ועד אתיופיה צריכה להיות המרכז של החזון הגיאופוליטי הישראלי.

ההזדמנות ברורה: ישראל יכולה להיות הלב הפועם של הברית. עם היכולות הטכנולוגיות והחדשנות הישראלית מצד אחד, וההון הסמלי והמשאבים של מדינות המפרץ מהצד השני, ניתן לייצר חזית משותפת שתשנה את מאזן הכוחות האזורי. זהו צעד אסטרטגי, אך גם צעד של חזון: חזון למזרח תיכון חדש, שבו ישראל לא רק שורדת אלא מובילה.

מול הנסיונות של תורכיה לנכס לעצמה את מזרח הים התיכון, ולהשתמש בנסיונה בלוב על מנת להפוך גם את סוריה למרחב השפעה כלכלי וצבאי בניסיון לשחזר את ימי הפאר העות’מאנים, ישראל חייבת להמשיך לייצר קונטרה עם שיתוף פעולה כלכלי, ביטחוני ואנרגטי. גם ממזרח וגם ממערב, כחלק מעיצובה כציר מרכזי המחבר את הודו והמפרץ אל אירופה כולה.

כשהציר השיעי בשפל מאיראן ועד לבנון – קטאר ותורכיה ידידותיה של חמאס –   מנסות למלא את הוואקום שנוצר במזרח התיכון. קבוצה אחת מזרח תיכונית מולם היא הברית הסונית המתונה, זו של מצרים, איחוד האמירויות, וסעודיה בחסות הבית הלבון.  אולם בה בעת, ממערב, קיימת ברית נוספת בה ישראל היא שחקן משמעותי בשנים האחרונות – זו הכוללת את יוון וקפריסין. הברית הזו כבר כוללת שיתוף פעולה צבאי, אנרגטי, אזרחי (למשל בטיסות כיבוי אש) ודיפלומטי. היא גם מסמנת גבולות גזרה לתורכיה שרואה באי הקפריסאי חצר אחורית.