מערכת החינוך בישראל, אם ניתן בכלל לומר שקיימת אחת כזו באופן גורף ומכליל, מצליחה לשלב תקציבים הולכים וגדלים ותוצאות מאכזבות במבחנים בינלאומיים, תוך חשיפת פערים מבניים ותפקודיים משמעותיים. אחת הבעיות המרכזיות במערכת היא ההוצאה הפרטית הגבוהה שמוטלת על כתפי ההורים. למרות שמדובר במערכת חינוך ציבורית, הורים רבים נאלצים להשקיע סכומים משמעותיים בשיעורים פרטיים, חוגים, ותשלומי הורים, כדי לגשר על פערים במערכת ולשפר את סיכויי ילדיהם להצלחה. השקעה פרטית זו מגדילה את אי-השוויון ומעניקה יתרון ברור למשפחות מבוססות כלכלית, על חשבון אלה שאין ביכולתן לעמוד בעלויות.
מעבר לכך, מערכת החינוך בישראל מחולקת לארבע מערכות נפרדות: ממלכתית, ממלכתית-דתית, חרדית וערבית. חלוקה זו יוצרת פערים חינוכיים ותרבותיים עמוקים בין קבוצות האוכלוסייה, כאשר כל מערכת פועלת כמעט באוטונומיה מוחלטת, עם תכניות לימודים ייחודיות, תקציבים שונים ורמות חינוך משתנות. הפיצול מקשה על יצירת זהות חינוכית לאומית משותפת, מעמיק את הקיטוב החברתי ומשפיע באופן ישיר על רמת ההכשרה והיכולת של תלמידים להתמודד עם אתגרי העתיד בעולם תחרותי.

משק התחבורה בישראל ניצב על פרשת דרכים. תלות ברכב פרטי, תשתיות ציבוריות חסרות (קרקעיות, ימיות ואוויריות כאחד) לצד עומסי תנועה המתמשכים במרכז הארץ כמעט לכל אורך היום, יוצרים אתגרים חמורים הפוגעים באיכות החיים, בכלכלה ובבריאות הציבור הישראלי. עם זאת, בשנים האחרונות מסתמנת לכל הפחות הכרה בצורך בפרויקטים לאומיים של השקעות נרחבות בתשתיות ובתחבורה ציבורית, וכאן טמון פוטנציאל לשיפור משמעותי. אתגרי התחבורה בישראל משפיעים לא רק על איכות החיים של האזרחים ועל יכולתם לתכנן את חייהם האישיים והמקצועיים, ועל כך יעידו רבבות העובדים שמגבילים את מיקום חייהם לציר הקיים של רכבת ישראל, אלא גם על יעילות ועמידות המשק בפני אתגרים לאומיים.
ישראל היא המדינה המערבית בעלת שיעור הריבוי הטבעי הגבוה ביותר, ומאות אלפי כלי רכב חדשים עולים בה על הכביש מדי שנה. השילוב בין שתי עובדות אלו, לצד צפיפות אוכלוסין גדולה וריכוז של מרבית האזרחים והפעילות הכלכלית במרכז הארץ, יוצרים את הכבישים מהעמוסים ביותר והבטוחים פחות בעולם המערבי, ותשתיות תחבורה ציבורית שמתקשות מאוד לעמוד במשימתן.

התשתיות בישראל בתחומי האנרגיה, המים והדיור, מהוות עמוד תווך מרכזי בהתנהלות היומיומית של אזרחיה. בתחום האנרגיה, ישראל נחשבת לשחקן מתקדם בזכות פיתוח מאגרי גז טבעי כמו “תמר” ו”לוויתן”, אשר הפכו את המדינה מספקית נפט מוגבלת ליבואנית אנרגיה עצמאית ואף ליצואנית אזורית. עם זאת, בהשוואה בינלאומית, שיעור הפקת החשמל ממקורות מתחדשים בישראל נותר נמוך יחסית, כאשר אנרגיה סולארית מהווה חלק זעום מהצריכה הכוללת. עובדה זו עומדת בניגוד לפוטנציאל הגבוה של המדינה בתחום זה, בשל כמות השמש הזמינה ברוב חודשי השנה.
בתחום המים, ישראל מהווה דוגמה עולמית לניהול חכם של משאבים מוגבלים. טכנולוגיות מתקדמות של התפלת מים ומיחזור שפכים הפכו את המדינה למובילה עולמית, עד כדי כך שכמעט 90% מהשפכים מוחזרים לשימוש חוזר – השיעור הגבוה ביותר בעולם. בניגוד גמור לשכנותיה ובזכות השקעות עבר עצומות בטכנולוגיה מתקדמת, אזרחי ישראל נהנים מאספקת מים סדירה ואיכותית, במחיר זול מאוד באופן יחסי לתנאי המחסור המאפיינים את אזורנו.
מנגד, תחום הדיור בישראל סובל מאתגרים משמעותיים. בעוד שאיכות התשתיות הפיזיות ורמת הבנייה לרוב טובה בהשוואה בינ”ל, המחסור בדירות זמינות, ההשפעה המשמעותית של המדינה על היצע הקרקע והביקוש היציב לאור הריבוי הטבעי הגבוה מביאים לעלייה המתמדת במחירי הדירות. כך, הדיור הוא למרכיב ההוצאה העיקרי בחייו של ישראלי בוגר, בין אם הוא הבעלים של הנכס ובין אם שוכר. ביחס לעולם, ישראל במקום נמוך יחסית מבחינת זמינות ואפשרות לרכישת דיור ביחס להכנסה הממוצעת, ואין ספק כי שוק הדיור בישראל אינו “מובן מאליו” לישראלים כלל וכלל.